נציגי בעלי הנכס בבניין הרבמ"ד נ' מזוס

החלטה

בפניי בקשה לפיצול סעדים.

המדובר בתביעה שהגישה המבקשת לפינויו וסילוק ידו של המשיב מהשטח המשותף בבניין, אליו פלש המשיב.

בד בבד הגישה המבקשת את הבקשה בה עסקינן, במסגרתה עותרת לפיצול סעדיה באופן שיותר להם כעת לתבוע רק את סעד הפינוי ובהמשך להגיש תביעתה הכספית לתקופה שמיום 27/6/07 ואילך, רק לאחר פינויו בפועל של המשיב וגיבוש נזקיה וזכויותיה הכספיות.

לטענת המבקשת, היא זכאית לתשלום דמי שכירות ראויים ו/או דמי אחזקה מכוח סעיף 58 לחוק המקרקעין במקביל לסעד הפינוי, וזאת החל ממועד הודעת ביטול רשות השימוש שניתנה ביום 27.06.07. אולם, לטענתה הגשת תביעה כספית בשלב זה כאשר צפוי כי ההליך יארך זמן רב כולל ערעור, לא תמצה את מלוא הסעד הכספי המגיע למבקשת בתום תקופת השימוש בפועל, כך שיהיה צורך בהגשת תביעות כספיות נוספות ועל כך ובכדי להימנע מריבוי תביעות, מבוקש להתיר את הפיצול.

המשיב מתנגד לבקשה.

לטענתו, מדובר במסכת עובדתית אחת שבגינה היה על המבקשת להציג את מלוא טענותיה במיוחד שמדובר בתביעה שהוגשה בשיהוי רב ולאחר שתביעה קודמת שהוגשה בפני המפקחת על רישום המקרקעין נדחתה על הסף. מוסיף וטוען המשיב כי היעתרות לבקשה תביא לסרבול ההליכים המשפטיים ובזבוז זמן שיפוטי וכן תגרום לעוגמת נפש לנתבע שיידרש להתנהל בתובענה נוספת מול התובעת באותו עניין.

דיון

סמכות בית המשפט להתיר פיצול סעדים מעוגנת בתקנה 45 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד- 1984 המורה:

"מי שזכאי לסעדים אחדים בשל עילה אחת, רשאי לתבוע את כולם או מקצתם; אך אם לא תבע את כולם, לא יתבע אחרי כן כל סעד שלא תבעו, אלא אם כן הרשה לו בית המשפט שלא לתבעו."

השאלה הראשונה שנשאלת אם כן, הינה, האם בעניינינו מדובר באותה עילת תביעה. כאשר לעניין תקנה 45, המבחן הקובע להגדרת עילה הוא: "כל אשר בלשון בני אדם נחשב לסיבה הדומיננטית של התביעה הראשונה" (ראו: ע"א 477/68 הופמן נ' מיכאלי-לויטל, פ"ד כג(2), 52).

מבלי להרבות במלים, אין חולק כי בענייננו נהיר הוא כי מדובר בסעדים שונים: פינוי וסעד כספי, הנובעים מאותה עילה הנשענת על הטענה להסגת גבול.

במקרה דנא, הטיעון המרכזי שבפי המבקשת הינו כי נזקיה טרם התגבש בעת הגשת כתב התביעה המתוקן ובעניין זה נפסק כי:

"... גיבושו של הנזק אינו אמת המידה היחידה לשקול הדעת של בית המשפט הבא להחליט בבקשת פיצול הסעדים. השקול הדומיננטי הוא ייעול הדיון כדי לא להטריח את היריב ואת בית המשפט לשווא. למשל כאשר עילה אחת מקימה סעדים שונים שאינם מתיישבים זה עם זה וניתן לתבעם רק לחלופין... קיום דיון בכל הסעדים האפשריים רק יאריך את הדיון ללא צורך,בייחוד במקרים בהם הוכחתו של שעור הנזק הנתבע כרוכה בראיות רבות. כך... סעד של אכיפה אינו מתיישב עם סעד של פיצוי על נזק בשל אי קיום החוזה ... הדרך היעילה היא דווקא לפצל את הדיון ולדון תחילה בשאלת האכיפה, שאם יענה בית המשפט לסעד זה ימצא הדבר מיותר לברר את שעור הנזק היכול להיתבע רק לחלופין"

(ע"א 466/89 צברי נ' מסוארי, פ"ד מה(1) 177, 183 (1990)).

וגם:

"מן הראוי להתיר פיצול סעדים בהימצא לכך טעם ענייני שאינו מונע על ידי שיקולי נוחות לתובע, מצד אחד, ומשיקולי הכבדה על הנתבע מצד שני.

טעם ענייני מקובל אחד מתהווה מקום שבעת הגשת תובענה למתן סעד מסוים טרם התגבש בסיסו של סעד אחר הנובע מאותה עילה (למשל, כנטען בענייננו, שעה שבעת הגשת תביעה לאכיפת הסכם טרם התגבש מלוא היקף נזקי ההסתלקות מן ההסכם)..

(בש"א (ת"א) 9819/03 קבוצת כרמלטון בע"מ נ' בנק דיסקונט-להלן: עניין "כרמלטון").

ברי כי בשלב מקדמי זה בטרם התבררה התביעה לגופה, אין המבקשת נדרשת כבר עתה להוכיח את נזקיה או שבית המשפט יקבע מסמרות בעניין הנזקים הנטענים ודרך הוכחתם. אך מעבר לכך, גם לשיטתו של המשיב בעניין האפשרות שלא תוכח התביעה כליל, מן הראוי והיעיל שיפוצלו הסעדים.